פירושים על גילוי וכיסוי בלשון קצ״ז

מהדורה: מסכת גלוי וכסוי בלשון עם פירוש עלי באר מאת עלי אלון ויריב בן אהרון. המדרשה אורנים, 2001

1 ורתוי לה שלא באה לעולם צבי לוז: קריאה ב"גילוי וכיסוי בלשון", עמ' 133 עכשיו ברור, שעיוניו התיאורטיים של ביאליק לא באו רק לשמם, אלא בראש ובראשונה לשמה של פואטיקה אישית סגולית. תכליתם המניחה את הדעת היא הצדקתה הפואטית של לשון השירה: שכן אם אין שום דרך לשונית אלא זו השירית למעשה־הנס שבהעלאת התהום אל ההבעה, הרי שהשירה הכרחית; ואם אין ערך בשום מבע אלא בזה המגלה, ברגע־חסד של שירה נאמנה, משהו מן הנעלם שבאפלה, הרי שהעלאת התהום היא הכרחית. רק השירה מגשרת על הפערים הדו־צדדיים, בין ה'אני' לעולם ובין ה'אני' למעמקיו הנעלמים. במלים אחרות: אין מדובר רק בתכונותיה המטונימיות של השירה, כשהעולם מייצג את ה'אני' ולהיפך, אלא ביחס עמוק יותר וגורלי הרבה יותר, כשה'אני' הגלוי, המביע, מייצג בהבעתו את ה'אני' המכוסה, זה שבאפלה. זוהי איפוא דרך בלעדית לפגישה עצמית. ועוד ברור מדוע מאמר כזה נתחבר בעברית דווקא, זו בעלת השכבות־על־שכבות של לשון היסטורית קפואה, שנסיונות ירה חדשה מביאים בהן תנועה, תחייה. הבעיות ההיסטוריות והתיאולוגיות הפכו לבעיות לשוניות ומצאו בביאליק את נקודת המוקד שלהן, הן מבחינת ערעור המבנה הישן, סידוק המחיצות, והן מבחינות עיצוב ההבעה החדשה, שירת התחייה. כך מתעצמת חשיבותו של המאמר 'גילוי וכיסוי בלשון' מעבר לחשיבותו הפואטית ומגיעה אל מעמדו החדש של עם ישראל בתרבותו ובהיסטוריה שלו, מהבחינה הלאומית הרחבה, ואל מעמדו הקיומי של כל פרט אנושי, שחייו מתרחשים במלים ובמה שביניהן, מהבחינה הצרה. עם זאת, המשמעות הדתית המודרנית מאוד, הנודעת מעצם ייחוס ערך מטפיסי למעמקי־הנפש התהומיים, מקנה למאמר הוראות כלל־אנושיות.

« פירושים על גילוי וכיסוי בלשון קפ״ח